יום שני, 26 באוגוסט 2013

על החיים ועל המוות... (או במילים אחרות: דייט!...)

מי שמכיר אותי (ומי שעוקב אחרי הבלוג הזה) יודע שדייטים הם מחוץ לתחום עבורי. פשוט לא עושה את זה. לא יוצאת לדייטים. בשום מקרה ובשום אופן.

לא משנה כמה ניסו לשכנע אותי במהלך השנים האחרונות שאני חייבת להתחיל להזיז את עצמי אם אני רוצה בן זוג (וכן, אני רוצה), שבן הזוג העתידי שלי לא יבוא וידפוק על דלת הדירה שלי (למה?! אוף!), ואפילו היה מי שאמר שאני צריכה לעבוד באהבה. כן, לעבוד. גם היו לו הסברים מאוד משכנעים, הגיוניים וצודקים לזה. אבל אני בשלי. עקשנית.

הסיבות לכך רבות ומגוונות (ועל חלקן ניתן לקרוא באחד הפוסטים הקודמים שלי, כאן). ביניהן נמצאת גם העובדה שאני פשוט לא אוהבת את הקונספט הזה.
את מספר הדייטים שיצאתי אליהם בחיי ניתן לספור על כף יד אחת של יוצא חיל ההנדסה. ולכולם התלוותה התחושה התמידית הזאת שאני נמצאת במבחן. אבל אחד הגרועים שיש.
אני לא טובה במבחנים. אני תמיד נכשלת בהם. ואם יש משהו שאני שונאת זה להיכשל.
גם באוניברסיטה תמיד העדפתי את כתיבת העבודות. וכל עוד זה היה תלוי בי, בחרתי את הקורסים שבהם נצטרך לכתוב עבודה מסכמת בסוף, ולא להיבחן בזמן מוגבל על כל כמות החומר שנמצאת לנו בראש. בעבודה מסכמת יש לי את הזמן לחקור, לכתוב, למחוק, לשנות, לערוך פסקאות, לבחור את המילים הנכונות......
כך גם בתחום הרומנטי. אני מעדיפה שהדברים יתבשלו בזמן שלהם כמו שצריך.

במהלך השבוע האחרון התחילו לצוץ לי בראש כל מיני מחשבות על כך שאולי בכל זאת אני טועה בגישה שלי. ניסיתי אותה כל כך הרבה זמן והיא פשוט לא עובדת. אז למה לא לנסות משהו חדש? גישה אחרת. אולי דרוש איזשהו שינוי.
אם משהו לא עובד, הדבר ההגיוני לעשות יהיה לתקן אותו.

בעודי מתלבטת בעניין יציאה לדייטים - כן או לא, וממשיכה בשגרת עבודה-בית, קרה משהו קטן עבור האנושות-גדול עבורי.
אתמול, במהלך יום עבודה רגיל, התקשרתי לאחד מאנשי המקצוע שלנו. בילינו בטלפונים מרבית היום עד שבשיחת הטלפון האחרונה שלנו, משום מה הוא החליט לשאול: "את תפוסה או רווקה?"
"רווקה" עניתי.
גם זה לכשעצמו חידוש. בדרך כלל כשאני מריחה משהו כזה מתקרב, אני עונה "תפוסה." וכדי למנוע את שאלת ההמשך "משהו רציני?" אני מוסיפה מיד "עוד שניה נשואה".
"בגלל שאת סוג של לקוחה, אני לא אגיד לך שאת שווה" המשיך "אבל את מאוד חמודה!"
"בזה הרגע אמרת שאני שווה?" התעלמתי מה'חמודה' שלו "כי אני שמעתי שאמרת שאני שווה..."
"טוב, כן. את שווה! מאוד! ויש לי גם חבר שווה חמוד ורווק... ויש לו עיניים כחולות. אני הייתי יוצא איתו אם הייתי יכול"
"אתה יכול" אמרתי כמעט מנפנפת את ההצעה שעוד רגע תבוא "אנחנו בשנות האלפיים ובתל אביב. זה מאוד מקובל פה"
"לא, אני בקטע של נשים לצערי... אבל חשבתי לתת לו את מספר הטלפון שלך. מה את אומרת?"
ואז נזכרתי שהצהרתי בפני עצמי שאני מפסיקה לשלול. נזכרתי במחשבות שצצו לי בשבוע האחרון בראש. ברגע אחד של אומץ לא מוסבר אמרתי לו "סבבה"
מילה אחת קטנה והעניין נסגר.

הדייט המיועד אכן התקשר באותו ערב. קשקשנו קצת וקבענו שיתקשר שוב היום אחרה"צ ונפגש בערב. ניתקתי את הטלפון כשאני המומה מכך שלא השתמשתי באף אחת מדרכי המילוט שלי והחזקתי מעמד עם ה'כן' הזה שלי, למרות שיכולתי בכל שלב להתקפל. יותר מזה, יכולתי בכלל לא לענות לו.
ואז התחיל גם הלחץ! מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? איך מתנהגים? אלוהים! אני לא יודעת כלום על דייטים!


תודרכתי קלות ללבוש שמלה ולנעול נעליים נורמליות (בניגוד לכפכפים הכה מהממות שאני הולכת איתן ביומיום)

היום, אחרי העבודה, הלכתי לקנות נעליים חדשות. כבר תקופה שאני צריכה נעליים בלי קשר (ע"ע עניין הכפכפים), אז למה לא לנצל את ההזדמנות?
תוך כדי כך נזכרתי שמר דייט אמור היה להתקשר אחרה"צ והשעה כבר 18:00. "בטח הוא לא יתקשר. נחלצתי! מעולה!!!" חשבתי לעצמי.

ב18:30 הטלפון צלצל. מחשבה אוטומטית זריזה של "שיט! אולי לא אענה?" חלפה בראשי. הזזתי אותה הצידה במהירות ועניתי לשיחה. שעת המוות נקבעה ל21:00.
הדלקתי את הדוד וסימסתי לאחותי "אחותך יוצאת לדייט הערב :-O "
ברגעים אלו אני בין מסך המחשב לסמסים עם אחותי. עוברת תדרוך מקיף על מה להגיד ואיך להתנהג, ולא פחות חשוב: איך לחתוך במקרה שזה פשוט לא מתאים.

לחוצה מתמיד ( - שקר גס! לחוצה כמו תמיד...) אני עושה את דרכי למקלחת ממש ברגע זה.
תאחלו לי בהצלחה.......