הפוסט
הבא הוא מעין מכתב שכתבתי לאמא שלי.
מכתב
שמן הסתם,
בהיותה
מתה כ25
שנים,
לעולם
לא תקרא.
הוא
נכתב לצרכי הקלה בלבד.
מופיעים
בו דברים שביני לבין עצמי ומעולם לא דיברתי
עליהם עם איש.
מכיוון
שאני מאמינה שהוא מסביר המון "לא"
שנאמרו
במהלך החיים שלי,
ופותח
לי פתח להתמודד עם "שדים"
ישנים
ולהתחיל לומר "כן"
לדברים
מסוימים,
החלטתי
בכל זאת לשתף אותו כאן.
אבל
לפני שאעשה זאת חשוב לי לציין,
בעיקר
בפוסט הזה,
מכיוון
שהוא נוגע בנושא רגיש שמשותף לעוד אנשים
חשובים בחיי,
כי
הדברים מובאים מנקודת מבטי ופרשנותי
האישית בלבד,
וככאלה
יכול להיות שאינם תואמים את המציאות כפי
שנראתה בעיני אחרים.
אלה
הרגשות שלי בלבד,
צורת
ההסתכלות האישית שלי על הדברים,
והדרך
בה אני חוויתי את הדברים באופן אישי.
אלה
בשום אופן לא עובדות וודאיות.
אמא,
השנה,
יותר
מתמיד,
אני
מבינה שמעולם לא התמודדתי באמת עם האבדן
שלך.
אני
לא יודעת למה דווקא השנה זה קורה.
אולי
כי הגעתי לגיל הכל כך מפחיד הזה – 30.
יש
במספר הזה משהו מבהיל.
יותר
מזה,
אולי
יותר מבהיל מאשר לנשים אחרות בגילי.
ככל
שאני מתקרבת לגיל 30,
באופן
טבעי אני מתקרבת יותר לגיל 36
(מן
חישוב גאוני שכזה).
גיל
36
לנשות
שבתאי הפך להיות,
בגללך
(סליחה
על ההאשמה),
גיל
מאוד משמעותי.
יותר
ויותר אני מבינה את מה שקרן,
שממלאת
את מקום האחות הגדולה והדואגת-תמיד,
אומרת
לי כל הזמן:
"את
חייבת להתחיל להתמודד עם זה"
"את
חייבת להפסיק להאשים אותה"
"את
חייבת להפסיק לכעוס עליה"
"תשחררי
אותה כבר!
את
חייבת את זה לעצמך!"
לקרן
אני לא מספרת.
אני
לא מעיזה.
גם
לעצמי לא.
היום
זו הפעם הראשונה שבה אני מודה – אני כועסת
עליך.
מאוד.
25 שנים
שאני נושאת בתוכי כעס עצום ולא מוצדק
כלפיך.
אני
יודעת,
מבחינה
הגיונית,
שזה
טיפשי.
שאין
בזה שום היגיון.
שאת
לא בחרת לעזוב אותנו.
אותי.
אבל
בין היגיון לבין רגש יש מרחק גדול ואני
לא מצליחה להשתחרר מהכעס הזה.
אני
רוצה.
באמת
שאני רוצה.
מה
את חושבת?
- שזה
כיף גדול להסתובב כל החיים עם התחושות
האלה בבטן?
אבל
אני לא מוצאת את הדרך לשחרר את זה.
אני
כועסת עליך מהבחינה הכי אנוכית בעולם –
איך יכולת לתת לילדה קטנה לגדול בלי אמא?
איך
יכולת להביא אותי לעולם ופשוט לעזוב אותי
לבד?
כן.
לבד.
נכון,
יש
לי אבא,
אבל
עם כל כמה שניסה ורצה להאמין שהוא יכול –
הוא לא יכול למלא את מקומה של אמא בחיי
ילדה,
נערה,
אישה.
השארת
לי גם אח גדול,
שלומי,
אבל
רוב החיים הוא לא היה מסוגל להכיל אפילו
את הכאב של עצמו ואסור היה לדבר או להזכיר
אותך לידו.
היום
הוא כבר נשוי פלוס 2
והדברים
השתנו (החמצת
כל כך הרבה בשנים האלו...).
אז
זה קצת אחרת.
הוא
כבר יותר פתוח לדבר ולהכיל,
אבל
יש הרגלים וחששות שקשה לשנות.
אז
אני משתדלת לא לדבר איתו עליך.
והשארת
גם אחות גדולה,
קרן,
אז
ילדה מתבגרת בת 12
שהייתה
צריכה לקחת על עצמה המון אחריות בבית,
כי
היא הבכורה ושלומי ואני היינו רק ילדים
קטנים.
לאט
לאט גדלנו,
דווקא
לא רע יחסית,
וקרן
הפכה לנערה מורדת.
אחר
כך התגייסה ושירתה רחוק מהבית.
לא
הרבה אחרי שהשתחררה מהצבא היא עזבה את
הבית ועברה לת"א.
רצתה
להיות כמה שיותר רחוק מכולם.
לא
ממני.
היינו
בקשר טוב.
אבל
עדיין – היא הייתה רחוקה.
היא
לא באמת הייתה.
הייתי
אז נערה מתבגרת בעצמי.
את
מבינה?
לא
היה לי אף אחד.
כשקיבלתי
מחזור בפעם הראשונה למי הייתי אמורה
לפנות?
הייתי
צריכה לספר לאבא.
את
מבינה כמה זה משפיל?
לדבר
עם גבר על דברים כאלה...
אלוהים!
כמובן
שהייתה גם תמי,
מי
שתפקדה כ״אמא חורגת״ מספר שנים וגם היום
עוד בקשר חברי-משפחתי
איתי ואיתנו,
אבל
זה לא אותו הדבר.
מעבר
לכך שכשהייתי נערה מתבגרת ״בעטתי״ בה.
לא
רציתי אותה לידי מתוך צורת מחשבה של:
״היא
לא אמא שלי!
היא
בחיים לא תהיה אמא שלי!
אז
שתרגיע מהר ותנוח!
כי
לנעליים האלה אין כניסה!״
אני חושבת שאולי גם אמרתי לה את הדברים
הנוראיים האלה...
וכשהתחלתי
לצאת עם בנים?
אבא
השתגע.
ילדה
נורמלית צריכה את אמא שלה גם בשלב הזה
בחיים שלה.
אף
אבא כנראה לא מסוגל להתמודד עם המחשבה
שהבת שלו מתחילה לצאת עם בנים.
שאוטוטו
היא כנראה גם תתחיל לקיים יחסי מין.
אז
נכון,
הוא
חינך אותי טוב.
יותר
מדי טוב.
לא
האמנתי לאף גבר בחיים שלי בזכות החינוך
הזה שלו.
אני
לא מאשימה אותו חלילה.
הוא
רק רצה את הטוב ביותר בשבילי ופעל מתוך
מחשבה שהוא מגן עליי.
"אני
גבר.
אני
יודע איך גברים חושבים.
הם
רק רוצים להשכיב אותך.
אל
תאמיני לאף מילה שיוצאת להם מהפה"
ככה
גדלתי.
ככה
האמנתי.
עד
גיל 19.5
הייתי
בתולה.
וגם
הפעם הראשונה שלי,
בניגוד
לכל פנטזיה,
היתה
בטעות.
האמת,
זה
סיפור מצחיק.
אבל
לא אתערטל בפניך.
סיפורים
כאלה לא מספרים לאנשים זרים,
ובסופו
של דבר,
אנחנו
לא מכירות...
בקיצור,
ילדה
טובה,
לא?
כן.
ילדה
טובה שלא מסוגלת להאמין לגברים.
גם
היום.
ילדה
טובה ששומרת על עצמה ולא מסוגלת להאמין
לאף גבר.
לא
מסוגלת להאמין שאיזשהו גבר מתעניין בה
באמת ולא סתם רוצה להשכיב אותה ולזרוק.
כי
זה מה שאבא אמר לי כל החיים – הם רוצים רק
דבר אחד.
אז
הנה,
היום
אני בת 30
ועדיין
רווקה.
לא
כי אף אחד לא התעניין בי.
היו
כאלה שהתעניינו.
היו
כאלה שניסו את מזלם והתחילו איתי.
אבל
אני ילדה טובה.
משמע
– אני מנפנפת סדרתית.
אף
גבר לא ינצל אותי!
המצחיק
הוא שאני יודעת שזו צורת מחשבה מעוותת
לחלוטין.
אבל
כל חיי הכניסו לי אותה טוב-טוב
לראש וקשה להשתחרר ממנה.
הנפנוף
כבר בא לי באוטומט.
זה
אפילו לא משהו שאני מתכוונת לעשות ואיכשהו
אני תמיד עושה את זה.
ברגע
שמישהו מתקרב קצת יותר מדי אני חותכת.
גדלתי
בבית של גברים.
שני
גברים שטחנו לי בראש כל החיים,
רק
מכוונות טובות ומתוך רצון להגן ולשמור
עליי,
על
כמה גברים הם חארות שרק מנסים להכניס אותך
למיטה.
ואני
מודה להם ומעריכה מאוד את הדאגה.
באמת.
אבל
אני שמה סוף לצורת המחשבה הזאת כאן ועכשיו
ומפסיקה לברוח.
כי
אני יודעת שמצד שני,
פשוט
הייתה חסרה בתמונה נקודת מבט נוספת.
נשית.
פשוט
לא הייתה אף אישה שתאזן את זה קצת.
אז
איך אני יכולה לא לכעוס עליך?
אף
אחת לא לימדה אותי להתאפר.
עד
היום,
בגיל
30,
אין
לי באמת מושג מה אני עושה.
וכמובן,
בגיל
שלי,
אין
מה לעשות,
כבר
מתחילים,
באופן
טבעי,
לחשוב
על העתיד – בעל,
ילדים,
משפחה.
בחתונה
שלי את לא תהי.
את
לא תובילי אותי לחופה.
את
לא תכירי את בעלי,
מי
שהוא לא יהיה.
והילדים
שלי?
את
לא תכירי את הילדים שלי והם לא יכירו אותך.
לילדים
שלי לא תהיה סבתא!
אז
לא לכעוס עליך?
לא
לכעוס שאת לא תהי שם איתם ובשבילם?
שהם
לא יוכלו לרוץ אליך ולספר לך כמה אני רעה
כי הענשתי אותם?
שאני
לא אוכל לכעוס עליך כי נתת להם עוד שוקולד
או סוכריה מאחורי הגב שלי?
שבמקום
לנסוע לבקר את סבתא בבית ניסע לבקר את
סבתא בבית העלמין,
וזה
לא באמת יעניין אותם כי הם לא יודעים מי
את.
אני
גם מפחדת מהרגע שיהיו לי ילדים והם יגדלו
ואת לא תענייני אותם כי פשוט מעולם לא
היית בשבילם שום דבר חוץ מתמונה ישנה
בארנק של אמא שלהם.
שמעתי
משפט שמהדהד לי בראש:
“אומרים
שאדם מת פעמיים.
פעם
אחת כשהוא נפטר,
ופעם
שנייה כששוכחים אותו".....
זה
למעשה מה שגרם לי לכתוב את המילים האלה
מלכתחילה.
הרבה
פעמים,
כשאני
חושבת עליך,
אני
שמה ברקע את ריקי גל (וכמובן
שגם הדמעות מגיעות.
מן
התעללות עצמית אווילית שכזאת)
וחושבת
לעצמי שבאמת "אילו
יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי".
לא
כי אני לא אוהבת אותך.
רק
כי נמאס לי כבר לכעוס עלייך ואני לא רואה
או מוצאת שום דרך אחרת חוץ מאשר לשכוח
אותך.
לגמרי.
לשכוח
שאי פעם היית.
מצד
אחד כל כך הייתי רוצה שזה יהיה אפשרי.
אני
כבר עייפה ממך.
מצד
שני,
פעם
מישהו שאל אותי:
אם
הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולשנות
דברים,
לשנות
את המוות שלך,
האם
הייתי עושה את זה?
שתקתי.
לא
ידעתי מה לענות לו.
אמא,
אני
מתגעגעת אליך (זה
בכלל אפשרי?
להתגעגע
ככה למישהו שמעולם לא הכרת ולא היה חלק
מהחיים שלך?),
אני
אוהבת אותך,
את
חסרה לי בכל דקה ושניה בחיים שלי,
והכאב
על האבדן הזה מוחשי ומורגש בכל עצם ועצם
בגוף שלי.
הייתי
רוצה שתהי לידי.
שתהי
גאה בי,
או
אולי אפילו שתגידי לי שאת מאוכזבת ממני
כי אני לא עושה עם עצמי שום דבר אמיתי,
שום
דבר ממה שאני באמת רוצה לעשות בחיים שלי
(ואני,
כמובן,
אתנגד
ואריב איתך ואגיד לך שאת מדברת שטויות,
למרות
שבפנים אדע שאת צודקת).
אבל
אני גם יודעת שהחוויה הזאת של האובדן הזה
היא חלק בלתי נפרד ממני וממי שאני היום.
החוויה
הזאת היא הדבר שגרם לי להתחיל לכתוב
מלכתחילה.
כשהייתי
ילדה.
כתבתי
עליך.
לא
הייתה לי שום דרך אחרת להוציא את הדברים,
כי
את טאבו בבית.
את
נושא שלא מעלים.
לא
מדברים על זה.
אני
לא מכירה אותך ולא יודעת עליך כלום כי אף
אחד לא סיפר לי ואני מעולם לא שאלתי.
אסור.
לא
כי מישהו יכעס או שום דבר דומה לזה.
זה
פשוט חוק לא כתוב ולא מדובר בבית משפחת
שבתאי.
זה
כואב מדי.
זה
פצע פתוח שבמשך 25
שנה
לא הצליח להגליד.
אז
פשוט במקום לדבר אני כותבת.
ממש
כמו עכשיו,
רק
שבדרך כלל זה נעשה בצורה קצת פחות ישירה
וקצת יותר "יצירתית"
מזה.
ואיכשהו
זה הפך להיות מפלט מאוד נוח עם השנים.
אני
לא יודעת לדבר עם אנשים.
אני
לא יודעת להגיד את מה שאני חושבת או להביע
את הרגשות שלי בע"פ,
אבל
תני לי עט ודף (או
מקלדת ומסך מחשב)
והמילים
זורמות.
אם
הייתי מוותרת על החוויה של האובדן שלך
בהכרח הייתי מוותרת על הכתיבה.
הייתי
מוותרת גם על הרגישות שבי.
הייתי
מוותרת על ראיית העולם שלי.
על
האופי שפיתחתי לעצמי (שאולי
על חלקו עדיף באמת לוותר....).
הייתי
מוותרת על המשפחה שלי בצורה שבה אני מכירה
ואוהבת היום.
כולנו
היינו אחרים ושונים.
לטוב
ולרע.
אז
השאלה הזאת,
על
חזרה בזמן ושינוי החוויה הזאת,
נותרה
ללא תשובה.
זו
הפעם הראשונה בחיים שאני כותבת לך ולא
עליך.
הייתי
צריכה להוציא את מה שהכביד עליי.
סביר
להניח שלא אחזור לקרוא את מה שכתבתי פה.
וגם
אם יום אחד אקרא את זה (במידה
ולא אחליט פשוט למחוק)
– רוב
הסיכויים שלא אבין מה בדיוק כתבתי פה.
זה
פשוט רצף של מחשבות שהוקלד as
is רק
כדי לשחרר קצת ולהקל.
אוהבת
ומתגעגעת כמו שאי אפשר לתאר,
חן
