יום שישי, 20 בדצמבר 2013

אימון מביא לשלמות (או לפחות להשלמה)

אז נעלמתי שוב. ואתם יודעים מה? אם להיות כנה לחלוטין - רוב הסיכויים שאמשיך להעלם ולצוץ ושוב להעלם... אני כזאת. או שתקבלו את זה באהבה, או ש....
על מי אני עובדת? אם לא תקבלו את זה באהבה אני אשתנה בשבילכם. אני מבטיחה להשתדל, להיות טובה, ולרצות אתכם. רק תאהבו אותי, טוב? - כזאת (!) אני...
אני חייבת שכולם יאהבו אותי כל הזמן ואני חייבת להיות הכי טובה בהכל תמיד.

התחלתי לבלבל אתכם קצת? גם את עצמי.
וזאת בדיוק הסיבה לכך שהתחלתי ללכת לאימון אישי.
לא, לא כזה שיחטב את הגוף שלי. רק כזה שיחטב אותי מבפנים. ואז גם מה שאקרין החוצה יהיה מחוטב.
לאט לאט, בלי שתשימו לב (ואפילו בלי שאני-בעצמי אשים לב), אתם מתחילים לקבל חן שאוהבת את עצמה ולא מחפשת אישורים של אנשים אחרים כדי לדעת שהיא בסדר, חן שיודעת שהיא שווה משהו גם בלי שתגידו לה שהיא שווה. אחת שלא מפחדת מהצל של עצמה.
רגע. אני עוד לא שם לגמרי. אבל אני עושה את הדרך לשם.

כבר שנים שאחותי מנסה לשכנע אותי ללכת לאימון, ומקבלת בתגובה את התשובה האולטימטיבית שלי: "לא!!!” - לא צריכה את זה, לא מאמינה בזה, לא רוצה את זה. ואז, לא מזמן, החלטתי שדרוש שינוי. חשבתי המון על העניין והבנתי שכל השיטות שניסיתי עד כה פשוט לא עבדו, וכנראה שהגיע הזמן לנסות משהו חדש.
אז החלטתי לתת לזה צ'אנס. באחת השיחות עם אחותי היא שוב העלתה את עניין האימון. הפעם אמרתי לה כן. “יודעת מה? תני לי טלפון ואתאם פגישה". ומאז אני באימון, ואני חייבת להודות שזה אחד ה"כן" המוצלחים שאי פעם אמרתי.

לפני שבועיים הייתי בפגישה עם המאמנת שלי. כרגיל, כמו מדי כל שבוע. כבר הבנו בפגישות קודמות שאני חייבת להיות הכי טובה בהכל.
אל תטעו ותגידו לעצמכם שכולם כאלה. לא, אני לא מדברת על הרצון הרגיל הזה למצוינות. אני מדברת על חובה אמיתית להיות הכי הכי טובה. בהכל. לא במה שאני עושה או רוצה לעשות, או אוהבת, אלא פשוט בה-כ-ל-!-!-!
כמו שכל אדם חי צריך אוויר כדי לנשום - אני צריכה להיות הכי טובה כדי שתהיה לי זכות קיום בעולם הזה.
לא, אני לא מגזימה. זה מה שאני מכירה ויודעת כל חיי.

כבר בבית הספר הייתי הכי טובה (לפחות מבין האחים שלי). ואפילו כשלא הייתי טובה בלימודים - זה היה מתוך בחירה. למה? - כי הייתי הכי טובה בהברזות (היוש לחבר׳ה השותים קפה שחור ומעשנים נרגילה וסיגריות בצרורות במעיין, א.ק.א ״גן הנדיב״).



ווהיבי, הפועל שהיינו יושבים איתו, אפילו השקיע בתעודות של החבורה הזאת שלנו והוסיף בעט מקצוע נוסף: ״המעיין״, ובו נתן לכל אחד מהנוכחים ציון 90-95. אני היחידה שקיבלה 100. על התמדה...




וכך גם בצבא, ובאוניברסיטה........
ועכשיו.... עכשיו אני פשוט צריכה להיות הכי טובה בכל היתר.
עד כאן תקציר הפרקים הקודמים...

לפני שבועיים, בפגישה עם המאמנת שלי, ראינו איך הדבר הזה בעצם משפיע על הבחירות שאני עושה בחיים.
יוסטון ווי הב אה פרובלם!
למה להיות הכי טובה זו בעיה? גם אני שאלתי את זה. ואז הבנתי: פשוט מאוד כי זה מנהל לי את החיים.
ברמה כזאת שלפעמים זה מביא אותי גם למצבים שבהם אני מרגישה קטנה ואפילו אפס...
וזה יכול להתבטא אפילו בדברים הכי קטנים ומטופשים, כמו קילוף תפוחי אדמה לארוחת ערב כשהייתי ילדה ועוד לא באמת ידעתי לקלף תפוח אדמה בלי שחצי ממנו ילך לפח יחד עם הקליפה.
משימה פשוטה כזאת יכלה להסתיים רע מאוד ובתחושות קשות, אם רק אחי הגדול היה מתגנב מאחוריי ומעיר איזו הערה קטנה ולא באמת חשובה על כך שאני לא יודעת לקלף...
לא יכול להיות שאני לא יודעת לקלף! אני הרי הכי טובה, לא?
אז התמקצעתי בקילוף תפוחי אדמה.
תבעתי לעצמי את המשימה הזאת מדי שישי בצהריים עד שהייתי הכי טובה בלקלף תפוחי אדמה!
כבונוס זכיתי במשימה הזאת כמטלה קבועה בכל פעם שארוחת הערב כוללת תפוחי אדמה.
יש! - אני הכי טובה ב.... אוי....: תפוחי אדמה....

כשהמאמנת שלי ואני המשכנו לדבר פתאום גילינו שיש גם דברים שאני בוחרת לא לעשות ולא להתמודד איתם מראש. למה? - בגלל הסיכוי הזה שלא אהיה הכי טובה.
אני לא האחות או הבת או הדודה הכי טובה - אז אני כלום! ואני בורחת
יש סיכוי שלא אהיה הכותבת הכי טובה? - אז אני לא כותבת!

כשאני אומרת ״הכי טובה״ אני לאו דווקא מתכוונת להשוואה מול אחרים. הרי אין אח יותר טוב מהאח האחר, וכנראה שלעולם לא אהיה שיקספיר (או חנוך לוין). אני מתכוונת להכי טובה שלי.
וגם זה בעייתי. התחרות המתמדת הזאת ביני לבין עצמי. בשילוב עם הפרפקציוניזם שלי ועם העובדה שפשוט אסור לי לטעות לעולם (כי ״הכי טובה״ לא עושה טעויות) - הרי לכם מתכון משובח ומוצלח ביותר לאכזבות עצמיות, לרגשי נחיתות, ולהרגשה של ״קטנה״ מול העולם.

בדרך מהמאמנת לעבודה הדלקתי את המערכת באוטו. שמתי את הדיסק הרגיל שלי והפעלתי את אופציית השאפל.
המאמנת שלי טוענת שהתודעה שלנו מביאה לנו דברים להתבונן עליהם. ממש כמו שכשאנחנו נפרדים מבן/בת הזוג שלנו פתאום הטלוויזיה מלאה בקומדיות רומנטיות (או לא עלינו דרמות רומנטיות לחיתוך ורידים), הרדיו מנגן רק שירי אהבה נדושים, וכל האנשים שתפגשו ברחוב יהיו זוגות מאושרים שמתנשקים על הספסל ברוטשילד.
כשלחצתי על אופציית השאפל במערכת, הדיסק עבר ישירות לשיר הזה:



הקשבתי טוב טוב למילות השיר שאחותי פעם הקדישה לי והתחלתי לבכות.
בכיתי קצת על כל מה שאני מפספסת כי אני מפחדת
בכיתי קצת על כל מה שעוד אפספס
אבל בעיקר בכיתי מאושר בגלל הידיעה שאני עובדת על זה ושאני הכי טובה בעבודה העצמית הזאת שאני עושה, ועל כך שיהיו לזה תוצאות (ושכבר יש תוצאות) ואפסיק לפספס, לפחד, ואצליח לטעות ולהיות שלמה עם זה. כי מי שלא טועה - לא עושה. ואיזה זכות קיום יש למי שלא עושה? גם אם הוא ״הכי טוב״.....

יום שני, 26 באוגוסט 2013

על החיים ועל המוות... (או במילים אחרות: דייט!...)

מי שמכיר אותי (ומי שעוקב אחרי הבלוג הזה) יודע שדייטים הם מחוץ לתחום עבורי. פשוט לא עושה את זה. לא יוצאת לדייטים. בשום מקרה ובשום אופן.

לא משנה כמה ניסו לשכנע אותי במהלך השנים האחרונות שאני חייבת להתחיל להזיז את עצמי אם אני רוצה בן זוג (וכן, אני רוצה), שבן הזוג העתידי שלי לא יבוא וידפוק על דלת הדירה שלי (למה?! אוף!), ואפילו היה מי שאמר שאני צריכה לעבוד באהבה. כן, לעבוד. גם היו לו הסברים מאוד משכנעים, הגיוניים וצודקים לזה. אבל אני בשלי. עקשנית.

הסיבות לכך רבות ומגוונות (ועל חלקן ניתן לקרוא באחד הפוסטים הקודמים שלי, כאן). ביניהן נמצאת גם העובדה שאני פשוט לא אוהבת את הקונספט הזה.
את מספר הדייטים שיצאתי אליהם בחיי ניתן לספור על כף יד אחת של יוצא חיל ההנדסה. ולכולם התלוותה התחושה התמידית הזאת שאני נמצאת במבחן. אבל אחד הגרועים שיש.
אני לא טובה במבחנים. אני תמיד נכשלת בהם. ואם יש משהו שאני שונאת זה להיכשל.
גם באוניברסיטה תמיד העדפתי את כתיבת העבודות. וכל עוד זה היה תלוי בי, בחרתי את הקורסים שבהם נצטרך לכתוב עבודה מסכמת בסוף, ולא להיבחן בזמן מוגבל על כל כמות החומר שנמצאת לנו בראש. בעבודה מסכמת יש לי את הזמן לחקור, לכתוב, למחוק, לשנות, לערוך פסקאות, לבחור את המילים הנכונות......
כך גם בתחום הרומנטי. אני מעדיפה שהדברים יתבשלו בזמן שלהם כמו שצריך.

במהלך השבוע האחרון התחילו לצוץ לי בראש כל מיני מחשבות על כך שאולי בכל זאת אני טועה בגישה שלי. ניסיתי אותה כל כך הרבה זמן והיא פשוט לא עובדת. אז למה לא לנסות משהו חדש? גישה אחרת. אולי דרוש איזשהו שינוי.
אם משהו לא עובד, הדבר ההגיוני לעשות יהיה לתקן אותו.

בעודי מתלבטת בעניין יציאה לדייטים - כן או לא, וממשיכה בשגרת עבודה-בית, קרה משהו קטן עבור האנושות-גדול עבורי.
אתמול, במהלך יום עבודה רגיל, התקשרתי לאחד מאנשי המקצוע שלנו. בילינו בטלפונים מרבית היום עד שבשיחת הטלפון האחרונה שלנו, משום מה הוא החליט לשאול: "את תפוסה או רווקה?"
"רווקה" עניתי.
גם זה לכשעצמו חידוש. בדרך כלל כשאני מריחה משהו כזה מתקרב, אני עונה "תפוסה." וכדי למנוע את שאלת ההמשך "משהו רציני?" אני מוסיפה מיד "עוד שניה נשואה".
"בגלל שאת סוג של לקוחה, אני לא אגיד לך שאת שווה" המשיך "אבל את מאוד חמודה!"
"בזה הרגע אמרת שאני שווה?" התעלמתי מה'חמודה' שלו "כי אני שמעתי שאמרת שאני שווה..."
"טוב, כן. את שווה! מאוד! ויש לי גם חבר שווה חמוד ורווק... ויש לו עיניים כחולות. אני הייתי יוצא איתו אם הייתי יכול"
"אתה יכול" אמרתי כמעט מנפנפת את ההצעה שעוד רגע תבוא "אנחנו בשנות האלפיים ובתל אביב. זה מאוד מקובל פה"
"לא, אני בקטע של נשים לצערי... אבל חשבתי לתת לו את מספר הטלפון שלך. מה את אומרת?"
ואז נזכרתי שהצהרתי בפני עצמי שאני מפסיקה לשלול. נזכרתי במחשבות שצצו לי בשבוע האחרון בראש. ברגע אחד של אומץ לא מוסבר אמרתי לו "סבבה"
מילה אחת קטנה והעניין נסגר.

הדייט המיועד אכן התקשר באותו ערב. קשקשנו קצת וקבענו שיתקשר שוב היום אחרה"צ ונפגש בערב. ניתקתי את הטלפון כשאני המומה מכך שלא השתמשתי באף אחת מדרכי המילוט שלי והחזקתי מעמד עם ה'כן' הזה שלי, למרות שיכולתי בכל שלב להתקפל. יותר מזה, יכולתי בכלל לא לענות לו.
ואז התחיל גם הלחץ! מה אומרים? מה עושים? מה לובשים? איך מתנהגים? אלוהים! אני לא יודעת כלום על דייטים!


תודרכתי קלות ללבוש שמלה ולנעול נעליים נורמליות (בניגוד לכפכפים הכה מהממות שאני הולכת איתן ביומיום)

היום, אחרי העבודה, הלכתי לקנות נעליים חדשות. כבר תקופה שאני צריכה נעליים בלי קשר (ע"ע עניין הכפכפים), אז למה לא לנצל את ההזדמנות?
תוך כדי כך נזכרתי שמר דייט אמור היה להתקשר אחרה"צ והשעה כבר 18:00. "בטח הוא לא יתקשר. נחלצתי! מעולה!!!" חשבתי לעצמי.

ב18:30 הטלפון צלצל. מחשבה אוטומטית זריזה של "שיט! אולי לא אענה?" חלפה בראשי. הזזתי אותה הצידה במהירות ועניתי לשיחה. שעת המוות נקבעה ל21:00.
הדלקתי את הדוד וסימסתי לאחותי "אחותך יוצאת לדייט הערב :-O "
ברגעים אלו אני בין מסך המחשב לסמסים עם אחותי. עוברת תדרוך מקיף על מה להגיד ואיך להתנהג, ולא פחות חשוב: איך לחתוך במקרה שזה פשוט לא מתאים.

לחוצה מתמיד ( - שקר גס! לחוצה כמו תמיד...) אני עושה את דרכי למקלחת ממש ברגע זה.
תאחלו לי בהצלחה.......

יום חמישי, 27 ביוני 2013

בדקה אחת שפויה (הצלחתי לראות)....

לאחרונה הרבה אנשים שאלו אותי שאלות בסגנון "פרסמת פוסט חדש ופספסתי?" ומישהי גם סתם קבעה עובדה במהלך ארוחת ערב, הודיעה לי ש"מזמן לא כתבת משהו בבלוג שלך.." וחיכתה לתגובה כלשהי ממני, בעודי נעזרת בעוד ביס גדול מסלט תפוחי האדמה כדי לתרץ את שתיקתי ולהרוויח זמן בתקווה שבינתיים היושבים בשולחן יעברו לנושא אחר. המשימה הוכתרה בהצלחה כפולה: נושא השיחה הוחלף, וסלט תפוחי האדמה היה מאוד טעים.

האמת שהתגובות והשאלות האלה מאוד משמחות אותי. הידיעה שאנשים קוראים את המילים שלי ושאני לא כותבת לעצמי עושה לי טוב, באופן טבעי.
יותר מזה, ההבנה שאנשים מרגישים בחסרונן של המילים שלי (אחרת לא היו טורחים לשאול, לא?) - כל כך הרבה יותר כיף מאשר לכתוב לעצמי ולמגירה.

אז קודם כל - לכל מי שתוהה: אני ממשיכה להגיד 'כן'. לא נטשתי ולא השתפנתי. אפילו יש לי בכיס שני 'כן' גדולים (עבורי באופן אישי לפחות) שכבר נאמרו, רק שעוד לא מרגיש לי נכון לכתוב עליהם. מבטיחה לשתף ברגע המתאים, ואפילו מחכה לזה.
אבל אני כן יכולה להגיד לכם שאני אמנם רק בפוסט הרביעי שלי, אבל אני חושבת שחל בי שינוי עצום ומבורך.

השינוי הזה מתבטא בכל כך הרבה צורות ואופנים, ובראש ובראשונה החיים שלי הרבה יותר פשוטים וזורמים. אני הרבה פחות עצבנית. הרבה יותר מחייכת. הכל קל לי יותר. ויותר חשוב: קליל יותר.

השינוי הזה, מן הסתם, התחיל עוד לפני פתיחת הבלוג. והוא זה שהוביל, בין היתר, גם לבלוג הזה. הוא למעשה התחיל לפני כחודשיים-שלושה.
אני לא באמת יודעת מה קרה באותו זמן שגרם לי פתאום לפקוח את העיניים ולהבין כמה וכמה דברים על עצמי, אבל מה שזה לא יהיה - אני שמחה שזה קרה.

אחד הדברים הנפלאים שקורים לי בימים אלו, הוא חיזוק הביטחון העצמי שלי.
על אף הטייטל התעסוקתי המחייב לביטחון עצמי גבוה, למעשה אני מגלה כישורי משחק מעולים ומצליחה איכשהו להחביא מכל מי שלא מכיר אותי באמת, את העובדה שהביטחון העצמי שלי אפילו לא נמצא ברצפה - הוא קבור הרבה יותר עמוק מזה מתחת לאדמה. לפחות בכל מה שנוגע אליי באופן אישי וישיר.
אבל לאחרונה, כל עניין ה'כן' הזה גרם לי גם להיות פתוחה יותר להקשיב ולהפנים, ובעקבות הארות של אנשים מסביבי אני מצליחה לעבוד על זה ולשפר אותו.



אפילו בדברים הכי קטנים כמו משפטים שאני נוהגת להגיד, דוגמת: "אין מה לעשות, אני כורדיה-טיפשה" כשאני עושה טעות כלשהי, או אפילו סתם בצחוק - נמחק מהלקסיקון בעקבות הארה של חבר על כך שכשאני אומרת את זה אני הופכת את עצמי לטיפשה. סוג של יוצרת מציאות.
או: "זאת אני. אם לא טוב לך - אני אלך" - אחרי שאמרתי לחבר את המשפט הזה בצחוק, בתמימות ובלי יותר מדי מחשבה על מה בדיוק יוצא לי מהפה, הוא נזעק ואמר: "למה שאת תלכי?! אם למישהו לא טוב עם מי שאת - שהוא ילך! את תישארי!"

אמנם יש לי עוד דרך ארוכה לעבור והרבה עבודה-עצמית לעשות, אבל היום אני כבר יכולה להודות, לפחות בפני עצמי, בדברים שלא העזתי לחשוב על עצמי לפני כן.
אני מסוגלת לחשוב על עצמי כעל אישה חכמה (ולא "כורדיה-טיפשה"), אני מסוגלת להבין שאם אנשים מרגישים בחסרונן של המילים הכתובות שלי - כנראה שאני מוכשרת והם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת.
יותר מזה, אני מסוגלת לקבל את זה שאנשים אומרים לי שאני מוכשרת, במקום לשלול את זה או לחשוב שבטח יש להם אינטרס נסתר כלשהו. - הבנה שקודם לא היתה באה בחשבון.
לא הפכתי בין לילה לאדם יהיר חלילה. אני לא מתהלכת ברחובות בתחושת אני ואפסי עוד, ולא מנפנפת בהיותי חכמה, מוכשרת, יפה... אבל אני מודעת לקיומם של יתרונות מסוימים אצלי, ולא רק לחסרונות שלי, ומבינה שאין פסול במודעות הזו.

ההבנות האלה כנראה מקרינות גם החוצה ומורגשות על ידי הסביבה, נדוש ככל שזה נשמע.
היום מכר שאל אותי סתם "מה שלומך?" פשוט ומנומס. עניתי לו בחיוך "מעולה!!"
הוא הסתכל עליי לרגע ואמר: "רואים. העיניים שלך מדברות."
אם העיניים שלי סיפרו לו את זה - כנראה שזה נכון. עיניים לא משקרות...

יום ראשון, 2 ביוני 2013

הו שאנז אליזה...

לפני מספר ימים מכר הציע לי לטוס לפריז. חבר משותף עבר לגור שם לצרכי עבודה והוא רוצה שניסע לבקר אותו. עכשיו. במהלך יוני.

אני אולי האישה היחידה בעולם שמעולם לא חלמה לטוס לפריז הכה רומנטית עד כדי להקיא. אולי בגלל שאני רווקה ניצחית כזאת ויש מי שיחשוב שאני סתם ממורמרת, ואולי בגלל שגדלתי בבית של גברים ברובו ולכן צורת המחשבה שלי קצת פחות נשית ודביקה, לא יודעת מה בדיוק הסיבה וזה גם לא כזה משנה, בסופו של דבר אני סולדת מכל הרומנטיקה הדביקה שמציפה ונוזלת מכל עבר באמירת המילה "פריז". איכס!

אני דווקא יותר בקטע של איטליה. גבר איטלקי חסון וגס רוח עם צלצול סקסי במבטא שכולו אומר "גרררר...." אחחחח.. איטליה...

אבל היינו בפריז... אז ככה: כאמור, מכר הציע לי לטוס איתו. ה"לא" כבר היה מוכן ונשלף במהירות אופיינית ממקומו הבטוח בפי. תוך כדי כך שלחתי מייל מתבדח למי שבכלל אחראי על כך שפתחתי בלוג מלכתחילה (ותודה ליובל אברמוביץ', המדרבן-הלאומי שמסרב להרים ידיים ולהיכנע לכל ה"לא" שלי. אל תספרו לו, אבל בשקט-בשקט, כשהוא לא מסתכל, אני מחייכת ומעריכה), בזו הלשון: "הציעו לי לטוס לפריז. אני אמורה להגיד על זה 'כן' עכשיו?" הוא החזיר לי מייל וכתב רק "כן!" וזהו.
כמובן שניסיתי לתרץ למה זה לא מתאים. רגע אחד לפני ששלפתי את כרטיס ה"יש לי מלא עבודה" מול מי שגם מהווה את הבוס שלי, הוא הספיק לבלום אותי וכתב "את באמת צריכה חופש. חשבתי על זה השבוע" (יכול להיות שאני כבר עד כדי כך צפויה בשבילו?)

אוי... אני צריכה חופש? למה? באמת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. עבדתי כמו שצריך. סיפקתי "סחורה". הייתי יעילה. הכל טוב. מה קרה פתאום?! – נעים מאוד, אני חן וזו צורת המחשבה הכל כך מעוותת שלי. הבוס אומר "את צריכה חופש" – אני חושבת איפה הייתי לא בסדר. למה להנות מזה כשאפשר לסבול?...אז שאלתי אותו מה עשיתי לא בסדר. הוא ענה "בן אדם צריך לחשוב על החיים". וזהו. לא הסביר את עצמו. ומאותו רגע אני חושבת על החיים. שוב חופרת לעצמי בכל ה"לא" שאמרתי ושאולי עוד אגיד. מה לא בסדר איתי? למה לא לצאת להרפתקה הזאת?

למחרת סיפרתי את העניין ליתר צוות ההנהלה של גיבור תרבות. מסתבר שבלי ששמתי לב נוצרה לי קבוצת מעודדות קטנה ומשובחת שחזרה והזכירה לי את ההבטחה שלי לעצמי.


וברגע אחד של "יאללה כבר!!!" החלטתי להיות "אמיצה" ושלחתי הודעה לאותו מכר: "יודע מה? אם אתה רציני - מחר אבדוק עם אחותי וגיסי על טיסות. אני מבינה שמלון לא צריך... בקיצור, אולי... אשקול את זה... איך אני איתך?"הוא החזיר הודעה וכתב "פשששש..." ומאותו רגע התחיל להתגלגל כדור שלג שהולך וגדל, תופס תאוצה ומתגלגל במהירות לכיוון מגדל אייפל בלי שבכלל התכוונתי ובלי שאהיה שותפה לגלגולו. הוא מתגלגל ואני איתו....

אז אמרתי 'אולי' לא אופייני שהתפרש כ"כן", ופתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת את הדרכון נטול החותמות שלי, מבררת איך מחדשים אותו וכמה זמן זה לוקח, בודקת תאריכים אופציונליים מבחינת עבודה, ותוהה אם לאבא שלי יש מזוודה לתת לי, כי לי יש רק תיקי יד קטנטנים. מסתבר שאמרתי 'כן' חוצה מדינות.

אבל למרות ההסכמה הכפויה הזאת, והזרימה שלי איתה, היקום כנראה בוחן אותי ואת מידת הרצינות שלי, ומנסה לגרום לי להגיד Au revoir לפריז.

מצאתי את הדרכון הישן שלי, הסתכלתי על הלו"ז שלי אל מול שעות הפעילות של משרד האוכלוסין וההגירה וראיתי שביום א' יש לי אפשרות לקפוץ לקריית הממשלה כדי לחדש אותו.

יום א' הגיע ואיתו מעט התרגשות. אני אשכרה מחדשת דרכון במטרה לטוס. אני. וואו! ואז התחיל יום של מלחמה: אני נגד היקום... סיימתי לבדוק מיילים, ויצאתי לעבודה באחת החנויות. בדרך לאוטו עצרתי ליד תיבת הדואר שלי. השתרבב משם מכתב. נראה רשמי-משהו. פתחתי. חשכו עיני! הודעה על צו עיכוב יציאה מהארץ! – WTF?!? אני?! צו עיכוב יציאה מהארץ?!? למה? מה קרה? אני מחבלת ולא ידעתי את זה?

היסטרית התקשרתי למשטרת הגבולות. פקידה אנטיפטית ענתה לי ואמרה שיש להם תקלה במחשבים והיא לא יכולה לתת לי מידע מעבר למה שכבר יש לי במכתב. "תתקשרי עוד שעה. אני מניחה שזה יסודר עד אז".
התקשרתי שוב. עדיין תקלה במחשבים. וכך עובר לו הבוקר בהיסטריה נוראית מצידי. בכל זאת צו עיכוב יציאה מהארץ לא מוציאים כל כך מהר ולא על כל שטות. בטוח משהו גדול קרה. במה הסתבכתי? ואיך?!?!

בסביבות השעה 13:00 חזרו המחשבים. הפקידה עונה לי בחוסר חשק מופגן וכמעט כאילו אני איזו פושעת, ואומרת שאין נגדי שום צו ושנעשתה טעותהיא לא טרחה להתנצל בשם אף אחד על הטעות ההזויה שהורידה לי לפחות 20 שנה מהחיים וניתקה את השיחה במהירות האור, כשהיא משאירה אותי עם פה פעור וכמה שערות לבנות על הראש. נשמתי. הכל בסדר. אפשר להמשיך את היום.

בשלב מסוים יובל שלח מייל וכתב שהוא צריך שנגיע מוקדם מהמתוכנן לבית הספר. השיפוץ שעשינו הסתיים וצריך לסדר ולנקות לקראת השיעור. המנקה תואמה רק לעוד יומיים אז לפחות לעשות פה משהו בינתיים. אוי לא... אני חייבת להספיק לחדש דרכון היום! סימסתי לעובדת שאני צריכה שהיא תגיע לחנות שעתיים מוקדם יותר הפעם. הבעיה נפתרה. אפשר שוב לנשום.

כשהעובדת הגיעה, נכנסתי לאוטו וטסתי לכיוון קריית הממשלה. בדרך נדלקה נורה אדומה בלוח השעונים. נהדר! היום הזה רק הולך ומשתפר. חיפוש קצר בגוגל גרם לי להבין שמשהו לא בסדר במערכת כריות האוויר באוטו. אפשר להמשיך את הנסיעה. בזהירות כמובן.

הגעתי לקריית הממשלה וניגשתי למודיעין. הפקידה שם בישרה לי שהיום סגרו בשעה 12:00. "אבל בדקתי באינטרנט את שעות הפתיחה. מה זאת אומרת סגור? אמור להיות פתוח עד 19:00.." "אה. כן.." היא אומרת לי "האתר לא מעודכן" – מעולה! ועוד היא מבשרת לי "את לא יכולה להשתמש בעמדות האוטומטיות מכיוון שהדרכון שלך הוא דרכון של קטינה ואת בגירה. את צריכה לגשת אליהם פיזית בשעות הפתיחה" "אבל מה שעות הפתיחה?!" היא רשמה לי על דף את השעות.

חזרתי לאוטו, מנסה לחשב מחדש את הזמנים שלי בהתאם לשעות הפתיחה החדשות שיש ברשותי. תוך כדי כך אני מקבלת סמס מהמכר שהתחיל את כל העניין "חן! צריך לדחות קצת". החבר המשותף חשב שהוא צוחק כשאמר לו שאני מצטרפת ומגיעה לבקר ולא התכונן. אין אפשרות לנסוע ביוני. ככה זה כשאומרים "לא" כל החיים... בהתחלה חשבתי שהוא מתכוון שאין אפשרות בכלל. אחר כך הסביר שמדובר בדחייה וצריך לתאם מחדש כולנו יחד. נו טוב... לפחות נעשה את זה ברוגע, בלי לחץ, אין צו עיכוב יציאה מהארץ ואני לא צריכה לשבור את הראש איך אני משחילה חידוש דרכון בשבוע הקרוב. נשימה עמוקה אחרי יום ארוך מדי (והשעה רק 14:50!)...

סימסתי לו שנדבר בערב כי אני חייבת להיכנס לנהיגה. ובשניה ששלחתי את הסמס הזה האייפון נפל על הרצפה, השמיע קול חבטה עצום והחשיך את המסך שלו. לרגע לא נשמתי. עומדת מעל האייפון כמו מעל קבר טרי. לא יודעת איך להגיב ופולטת "אוי לא!!! כוסאומו כל העולם!!! אני לא מאמינה! סעמק!!!!!!!!" רק אחרי סדרת קללות אינטנסיבית הצלחתי להביא את עצמי להרים את האייפון מהרצפה ולבדוק לו דופק. הוא נושם. גם אני.

מותשת הגעתי לרח' יהודה הלוי, בו שוכן בית הספר. האייפון השמיע צליל הודעה, קראתי אותה ונעמדתי בצד המדרכה בעודי מגיבה. פתאום הגיע רוכב אופניים מאחורי, נכנס בי, המשיך לנסוע, סובב את מבטו לאחור וקילל אותי . צודק. מה יש להולכת רגל לחפש על המדרכה?!...לא הגבתי וניסיתי להירגע.

נכנסתי לבית הספר ונשמתי עמוק. הסלון כבר היה מסודר למופת, השיפוץ הסתיים לחלוטין. האווירה שוב רגועה וכיפית. חשבתי לתומי שהנה, הגיע סוף סוף רגע של טוב. משהו שגורם לי לחייך. כיף ונעים כאן. ואז הלא צפוי קרה: נתקלתי בשולחן, דפקתי את הזרת, וכוס מים שנשארה עליו נשפכה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר והתחלתי לבכות. אבל ממש ומכל הלב. כנראה שאחרי יום כזה צריך רק טריגר אחד קטן.

חוק מרפי קובע: כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש. – בדוק!
אבל מרפי לא ירפה את ידיי, אני לא חוזרת בי מה'כן' הזה, ואם היקום הכריז על דו-קרב – אני אראה לו מאיפה משתין הדג הפריזאי! (ברגע שאמצא את האיבר ומיקומו בעצמי)...
אז אמנם פריז נדחתה בכמה חודשים, אבל אז מה? בין אם ייצא לפועל או אפילו יתבטל מכורח נסיבות כאלה ואחרות - אני כבר ניצחתי. ניצחון קטן, אך משמעותי - ה"כן" הראשון שלי כבר אצלי בכיס....

יום שלישי, 28 במאי 2013

רק רציתי להגיד לך ש...

הפוסט הבא הוא מעין מכתב שכתבתי לאמא שלי. מכתב שמן הסתם, בהיותה מתה כ25 שנים, לעולם לא תקרא.
הוא נכתב לצרכי הקלה בלבד. מופיעים בו דברים שביני לבין עצמי ומעולם לא דיברתי עליהם עם איש. מכיוון שאני מאמינה שהוא מסביר המון "לא" שנאמרו במהלך החיים שלי, ופותח לי פתח להתמודד עם "שדים" ישנים ולהתחיל לומר "כן" לדברים מסוימים, החלטתי בכל זאת לשתף אותו כאן. אבל לפני שאעשה זאת חשוב לי לציין, בעיקר בפוסט הזה, מכיוון שהוא נוגע בנושא רגיש שמשותף לעוד אנשים חשובים בחיי, כי הדברים מובאים מנקודת מבטי ופרשנותי האישית בלבד, וככאלה יכול להיות שאינם תואמים את המציאות כפי שנראתה בעיני אחרים. אלה הרגשות שלי בלבד, צורת ההסתכלות האישית שלי על הדברים, והדרך בה אני חוויתי את הדברים באופן אישי. אלה בשום אופן לא עובדות וודאיות.


אמא,
השנה, יותר מתמיד, אני מבינה שמעולם לא התמודדתי באמת עם האבדן שלך. אני לא יודעת למה דווקא השנה זה קורה. אולי כי הגעתי לגיל הכל כך מפחיד הזה – 30. יש במספר הזה משהו מבהיל.
יותר מזה, אולי יותר מבהיל מאשר לנשים אחרות בגילי. ככל שאני מתקרבת לגיל 30, באופן טבעי אני מתקרבת יותר לגיל 36 (מן חישוב גאוני שכזה).

גיל 36 לנשות שבתאי הפך להיות, בגללך (סליחה על ההאשמה), גיל מאוד משמעותי.

יותר ויותר אני מבינה את מה שקרן, שממלאת את מקום האחות הגדולה והדואגת-תמיד, אומרת לי כל הזמן: "את חייבת להתחיל להתמודד עם זה" "את חייבת להפסיק להאשים אותה" "את חייבת להפסיק לכעוס עליה" "תשחררי אותה כבר! את חייבת את זה לעצמך!"

לקרן אני לא מספרת. אני לא מעיזה. גם לעצמי לא. היום זו הפעם הראשונה שבה אני מודה – אני כועסת עליך. מאוד. 25 שנים שאני נושאת בתוכי כעס עצום ולא מוצדק כלפיך.

אני יודעת, מבחינה הגיונית, שזה טיפשי. שאין בזה שום היגיון. שאת לא בחרת לעזוב אותנו. אותי. אבל בין היגיון לבין רגש יש מרחק גדול ואני לא מצליחה להשתחרר מהכעס הזה.
אני רוצה. באמת שאני רוצה. מה את חושבת? - שזה כיף גדול להסתובב כל החיים עם התחושות האלה בבטן? אבל אני לא מוצאת את הדרך לשחרר את זה.

אני כועסת עליך מהבחינה הכי אנוכית בעולם – איך יכולת לתת לילדה קטנה לגדול בלי אמא? איך יכולת להביא אותי לעולם ופשוט לעזוב אותי לבד? כן. לבד. נכון, יש לי אבא, אבל עם כל כמה שניסה ורצה להאמין שהוא יכול – הוא לא יכול למלא את מקומה של אמא בחיי ילדה, נערה, אישה.

השארת לי גם אח גדול, שלומי, אבל רוב החיים הוא לא היה מסוגל להכיל אפילו את הכאב של עצמו ואסור היה לדבר או להזכיר אותך לידו. היום הוא כבר נשוי פלוס 2 והדברים השתנו (החמצת כל כך הרבה בשנים האלו...). אז זה קצת אחרת. הוא כבר יותר פתוח לדבר ולהכיל, אבל יש הרגלים וחששות שקשה לשנות. אז אני משתדלת לא לדבר איתו עליך.

והשארת גם אחות גדולה, קרן, אז ילדה מתבגרת בת 12 שהייתה צריכה לקחת על עצמה המון אחריות בבית, כי היא הבכורה ושלומי ואני היינו רק ילדים קטנים.

לאט לאט גדלנו, דווקא לא רע יחסית, וקרן הפכה לנערה מורדת. אחר כך התגייסה ושירתה רחוק מהבית. לא הרבה אחרי שהשתחררה מהצבא היא עזבה את הבית ועברה לת"א. רצתה להיות כמה שיותר רחוק מכולם. לא ממני. היינו בקשר טוב. אבל עדיין – היא הייתה רחוקה. היא לא באמת הייתה. הייתי אז נערה מתבגרת בעצמי. את מבינה? לא היה לי אף אחד. כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה למי הייתי אמורה לפנות? הייתי צריכה לספר לאבא. את מבינה כמה זה משפיל? לדבר עם גבר על דברים כאלה... אלוהים!

כמובן שהייתה גם תמי, מי שתפקדה כ״אמא חורגת״ מספר שנים וגם היום עוד בקשר חברי-משפחתי איתי ואיתנו, אבל זה לא אותו הדבר. מעבר לכך שכשהייתי נערה מתבגרת ״בעטתי״ בה. לא רציתי אותה לידי מתוך צורת מחשבה של: ״היא לא אמא שלי! היא בחיים לא תהיה אמא שלי! אז שתרגיע מהר ותנוח! כי לנעליים האלה אין כניסה!״ אני חושבת שאולי גם אמרתי לה את הדברים הנוראיים האלה...

וכשהתחלתי לצאת עם בנים? אבא השתגע. ילדה נורמלית צריכה את אמא שלה גם בשלב הזה בחיים שלה. אף אבא כנראה לא מסוגל להתמודד עם המחשבה שהבת שלו מתחילה לצאת עם בנים. שאוטוטו היא כנראה גם תתחיל לקיים יחסי מין.

אז נכון, הוא חינך אותי טוב. יותר מדי טוב. לא האמנתי לאף גבר בחיים שלי בזכות החינוך הזה שלו. אני לא מאשימה אותו חלילה. הוא רק רצה את הטוב ביותר בשבילי ופעל מתוך מחשבה שהוא מגן עליי. "אני גבר. אני יודע איך גברים חושבים. הם רק רוצים להשכיב אותך. אל תאמיני לאף מילה שיוצאת להם מהפה" ככה גדלתי. ככה האמנתי. עד גיל 19.5 הייתי בתולה. וגם הפעם הראשונה שלי, בניגוד לכל פנטזיה, היתה בטעות. האמת, זה סיפור מצחיק. אבל לא אתערטל בפניך. סיפורים כאלה לא מספרים לאנשים זרים, ובסופו של דבר, אנחנו לא מכירות...

בקיצור, ילדה טובה, לא? כן. ילדה טובה שלא מסוגלת להאמין לגברים. גם היום. ילדה טובה ששומרת על עצמה ולא מסוגלת להאמין לאף גבר. לא מסוגלת להאמין שאיזשהו גבר מתעניין בה באמת ולא סתם רוצה להשכיב אותה ולזרוק. כי זה מה שאבא אמר לי כל החיים – הם רוצים רק דבר אחד.

אז הנה, היום אני בת 30 ועדיין רווקה. לא כי אף אחד לא התעניין בי. היו כאלה שהתעניינו. היו כאלה שניסו את מזלם והתחילו איתי. אבל אני ילדה טובה. משמע – אני מנפנפת סדרתית. אף גבר לא ינצל אותי!

המצחיק הוא שאני יודעת שזו צורת מחשבה מעוותת לחלוטין. אבל כל חיי הכניסו לי אותה טוב-טוב לראש וקשה להשתחרר ממנה. הנפנוף כבר בא לי באוטומט. זה אפילו לא משהו שאני מתכוונת לעשות ואיכשהו אני תמיד עושה את זה. ברגע שמישהו מתקרב קצת יותר מדי אני חותכת.

גדלתי בבית של גברים. שני גברים שטחנו לי בראש כל החיים, רק מכוונות טובות ומתוך רצון להגן ולשמור עליי, על כמה גברים הם חארות שרק מנסים להכניס אותך למיטה. ואני מודה להם ומעריכה מאוד את הדאגה. באמת. אבל אני שמה סוף לצורת המחשבה הזאת כאן ועכשיו ומפסיקה לברוח. כי אני יודעת שמצד שני, פשוט הייתה חסרה בתמונה נקודת מבט נוספת. נשית. פשוט לא הייתה אף אישה שתאזן את זה קצת. אז איך אני יכולה לא לכעוס עליך?

אף אחת לא לימדה אותי להתאפר. עד היום, בגיל 30, אין לי באמת מושג מה אני עושה.

וכמובן, בגיל שלי, אין מה לעשות, כבר מתחילים, באופן טבעי, לחשוב על העתיד – בעל, ילדים, משפחה. בחתונה שלי את לא תהי. את לא תובילי אותי לחופה. את לא תכירי את בעלי, מי שהוא לא יהיה. והילדים שלי? את לא תכירי את הילדים שלי והם לא יכירו אותך. לילדים שלי לא תהיה סבתא! אז לא לכעוס עליך? לא לכעוס שאת לא תהי שם איתם ובשבילם? שהם לא יוכלו לרוץ אליך ולספר לך כמה אני רעה כי הענשתי אותם? שאני לא אוכל לכעוס עליך כי נתת להם עוד שוקולד או סוכריה מאחורי הגב שלי? שבמקום לנסוע לבקר את סבתא בבית ניסע לבקר את סבתא בבית העלמין, וזה לא באמת יעניין אותם כי הם לא יודעים מי את. אני גם מפחדת מהרגע שיהיו לי ילדים והם יגדלו ואת לא תענייני אותם כי פשוט מעולם לא היית בשבילם שום דבר חוץ מתמונה ישנה בארנק של אמא שלהם.


שמעתי משפט שמהדהד לי בראש: “אומרים שאדם מת פעמיים. פעם אחת כשהוא נפטר, ופעם שנייה כששוכחים אותו".....
זה למעשה מה שגרם לי לכתוב את המילים האלה מלכתחילה.

הרבה פעמים, כשאני חושבת עליך, אני שמה ברקע את ריקי גל (וכמובן שגם הדמעות מגיעות. מן התעללות עצמית אווילית שכזאת) וחושבת לעצמי שבאמת "אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי". לא כי אני לא אוהבת אותך. רק כי נמאס לי כבר לכעוס עלייך ואני לא רואה או מוצאת שום דרך אחרת חוץ מאשר לשכוח אותך. לגמרי. לשכוח שאי פעם היית. מצד אחד כל כך הייתי רוצה שזה יהיה אפשרי. אני כבר עייפה ממך.

מצד שני, פעם מישהו שאל אותי: אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולשנות דברים, לשנות את המוות שלך, האם הייתי עושה את זה? שתקתי. לא ידעתי מה לענות לו. אמא, אני מתגעגעת אליך (זה בכלל אפשרי? להתגעגע ככה למישהו שמעולם לא הכרת ולא היה חלק מהחיים שלך?), אני אוהבת אותך, את חסרה לי בכל דקה ושניה בחיים שלי, והכאב על האבדן הזה מוחשי ומורגש בכל עצם ועצם בגוף שלי. הייתי רוצה שתהי לידי. שתהי גאה בי, או אולי אפילו שתגידי לי שאת מאוכזבת ממני כי אני לא עושה עם עצמי שום דבר אמיתי, שום דבר ממה שאני באמת רוצה לעשות בחיים שלי (ואני, כמובן, אתנגד ואריב איתך ואגיד לך שאת מדברת שטויות, למרות שבפנים אדע שאת צודקת). אבל אני גם יודעת שהחוויה הזאת של האובדן הזה היא חלק בלתי נפרד ממני וממי שאני היום. החוויה הזאת היא הדבר שגרם לי להתחיל לכתוב מלכתחילה.

כשהייתי ילדה. כתבתי עליך. לא הייתה לי שום דרך אחרת להוציא את הדברים, כי את טאבו בבית. את נושא שלא מעלים. לא מדברים על זה. אני לא מכירה אותך ולא יודעת עליך כלום כי אף אחד לא סיפר לי ואני מעולם לא שאלתי. אסור. לא כי מישהו יכעס או שום דבר דומה לזה. זה פשוט חוק לא כתוב ולא מדובר בבית משפחת שבתאי. זה כואב מדי. זה פצע פתוח שבמשך 25 שנה לא הצליח להגליד. אז פשוט במקום לדבר אני כותבת. ממש כמו עכשיו, רק שבדרך כלל זה נעשה בצורה קצת פחות ישירה וקצת יותר "יצירתית" מזה.

ואיכשהו זה הפך להיות מפלט מאוד נוח עם השנים. אני לא יודעת לדבר עם אנשים. אני לא יודעת להגיד את מה שאני חושבת או להביע את הרגשות שלי בע"פ, אבל תני לי עט ודף (או מקלדת ומסך מחשב) והמילים זורמות.

אם הייתי מוותרת על החוויה של האובדן שלך בהכרח הייתי מוותרת על הכתיבה. הייתי מוותרת גם על הרגישות שבי. הייתי מוותרת על ראיית העולם שלי. על האופי שפיתחתי לעצמי (שאולי על חלקו עדיף באמת לוותר....). הייתי מוותרת על המשפחה שלי בצורה שבה אני מכירה ואוהבת היום. כולנו היינו אחרים ושונים. לטוב ולרע. אז השאלה הזאת, על חזרה בזמן ושינוי החוויה הזאת, נותרה ללא תשובה.

זו הפעם הראשונה בחיים שאני כותבת לך ולא עליך. הייתי צריכה להוציא את מה שהכביד עליי. סביר להניח שלא אחזור לקרוא את מה שכתבתי פה. וגם אם יום אחד אקרא את זה (במידה ולא אחליט פשוט למחוק) – רוב הסיכויים שלא אבין מה בדיוק כתבתי פה. זה פשוט רצף של מחשבות שהוקלד as is רק כדי לשחרר קצת ולהקל.

אוהבת ומתגעגעת כמו שאי אפשר לתאר,

חן