לאחרונה הרבה אנשים שאלו אותי שאלות בסגנון "פרסמת פוסט חדש ופספסתי?" ומישהי גם סתם קבעה עובדה במהלך ארוחת ערב, הודיעה לי ש"מזמן לא כתבת משהו בבלוג שלך.." וחיכתה לתגובה כלשהי ממני, בעודי נעזרת בעוד ביס גדול מסלט תפוחי האדמה כדי לתרץ את שתיקתי ולהרוויח זמן בתקווה שבינתיים היושבים בשולחן יעברו לנושא אחר. המשימה הוכתרה בהצלחה כפולה: נושא השיחה הוחלף, וסלט תפוחי האדמה היה מאוד טעים.
האמת שהתגובות והשאלות האלה מאוד משמחות אותי. הידיעה שאנשים קוראים את המילים שלי ושאני לא כותבת לעצמי עושה לי טוב, באופן טבעי.
יותר מזה, ההבנה שאנשים מרגישים בחסרונן של המילים שלי (אחרת לא היו טורחים לשאול, לא?) - כל כך הרבה יותר כיף מאשר לכתוב לעצמי ולמגירה.
אז קודם כל - לכל מי שתוהה: אני ממשיכה להגיד 'כן'. לא נטשתי ולא השתפנתי. אפילו יש לי בכיס שני 'כן' גדולים (עבורי באופן אישי לפחות) שכבר נאמרו, רק שעוד לא מרגיש לי נכון לכתוב עליהם. מבטיחה לשתף ברגע המתאים, ואפילו מחכה לזה.
אבל אני כן יכולה להגיד לכם שאני אמנם רק בפוסט הרביעי שלי, אבל אני חושבת שחל בי שינוי עצום ומבורך.
השינוי הזה מתבטא בכל כך הרבה צורות ואופנים, ובראש ובראשונה החיים שלי הרבה יותר פשוטים וזורמים. אני הרבה פחות עצבנית. הרבה יותר מחייכת. הכל קל לי יותר. ויותר חשוב: קליל יותר.
השינוי הזה, מן הסתם, התחיל עוד לפני פתיחת הבלוג. והוא זה שהוביל, בין היתר, גם לבלוג הזה. הוא למעשה התחיל לפני כחודשיים-שלושה.
אני לא באמת יודעת מה קרה באותו זמן שגרם לי פתאום לפקוח את העיניים ולהבין כמה וכמה דברים על עצמי, אבל מה שזה לא יהיה - אני שמחה שזה קרה.
אחד הדברים הנפלאים שקורים לי בימים אלו, הוא חיזוק הביטחון העצמי שלי.
על אף הטייטל התעסוקתי המחייב לביטחון עצמי גבוה, למעשה אני מגלה כישורי משחק מעולים ומצליחה איכשהו להחביא מכל מי שלא מכיר אותי באמת, את העובדה שהביטחון העצמי שלי אפילו לא נמצא ברצפה - הוא קבור הרבה יותר עמוק מזה מתחת לאדמה. לפחות בכל מה שנוגע אליי באופן אישי וישיר.
אבל לאחרונה, כל עניין ה'כן' הזה גרם לי גם להיות פתוחה יותר להקשיב ולהפנים, ובעקבות הארות של אנשים מסביבי אני מצליחה לעבוד על זה ולשפר אותו.
אפילו בדברים הכי קטנים כמו משפטים שאני נוהגת להגיד, דוגמת: "אין מה לעשות, אני כורדיה-טיפשה" כשאני עושה טעות כלשהי, או אפילו סתם בצחוק - נמחק מהלקסיקון בעקבות הארה של חבר על כך שכשאני אומרת את זה אני הופכת את עצמי לטיפשה. סוג של יוצרת מציאות.
או: "זאת אני. אם לא טוב לך - אני אלך" - אחרי שאמרתי לחבר את המשפט הזה בצחוק, בתמימות ובלי יותר מדי מחשבה על מה בדיוק יוצא לי מהפה, הוא נזעק ואמר: "למה שאת תלכי?! אם למישהו לא טוב עם מי שאת - שהוא ילך! את תישארי!"
אמנם יש לי עוד דרך ארוכה לעבור והרבה עבודה-עצמית לעשות, אבל היום אני כבר יכולה להודות, לפחות בפני עצמי, בדברים שלא העזתי לחשוב על עצמי לפני כן.
אני מסוגלת לחשוב על עצמי כעל אישה חכמה (ולא "כורדיה-טיפשה"), אני מסוגלת להבין שאם אנשים מרגישים בחסרונן של המילים הכתובות שלי - כנראה שאני מוכשרת והם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת.
יותר מזה, אני מסוגלת לקבל את זה שאנשים אומרים לי שאני מוכשרת, במקום לשלול את זה או לחשוב שבטח יש להם אינטרס נסתר כלשהו. - הבנה שקודם לא היתה באה בחשבון.
לא הפכתי בין לילה לאדם יהיר חלילה. אני לא מתהלכת ברחובות בתחושת אני ואפסי עוד, ולא מנפנפת בהיותי חכמה, מוכשרת, יפה... אבל אני מודעת לקיומם של יתרונות מסוימים אצלי, ולא רק לחסרונות שלי, ומבינה שאין פסול במודעות הזו.
ההבנות האלה כנראה מקרינות גם החוצה ומורגשות על ידי הסביבה, נדוש ככל שזה נשמע.
היום מכר שאל אותי סתם "מה שלומך?" פשוט ומנומס. עניתי לו בחיוך "מעולה!!"
הוא הסתכל עליי לרגע ואמר: "רואים. העיניים שלך מדברות."
אם העיניים שלי סיפרו לו את זה - כנראה שזה נכון. עיניים לא משקרות...
האמת שהתגובות והשאלות האלה מאוד משמחות אותי. הידיעה שאנשים קוראים את המילים שלי ושאני לא כותבת לעצמי עושה לי טוב, באופן טבעי.
יותר מזה, ההבנה שאנשים מרגישים בחסרונן של המילים שלי (אחרת לא היו טורחים לשאול, לא?) - כל כך הרבה יותר כיף מאשר לכתוב לעצמי ולמגירה.
אז קודם כל - לכל מי שתוהה: אני ממשיכה להגיד 'כן'. לא נטשתי ולא השתפנתי. אפילו יש לי בכיס שני 'כן' גדולים (עבורי באופן אישי לפחות) שכבר נאמרו, רק שעוד לא מרגיש לי נכון לכתוב עליהם. מבטיחה לשתף ברגע המתאים, ואפילו מחכה לזה.
אבל אני כן יכולה להגיד לכם שאני אמנם רק בפוסט הרביעי שלי, אבל אני חושבת שחל בי שינוי עצום ומבורך.
השינוי הזה מתבטא בכל כך הרבה צורות ואופנים, ובראש ובראשונה החיים שלי הרבה יותר פשוטים וזורמים. אני הרבה פחות עצבנית. הרבה יותר מחייכת. הכל קל לי יותר. ויותר חשוב: קליל יותר.
השינוי הזה, מן הסתם, התחיל עוד לפני פתיחת הבלוג. והוא זה שהוביל, בין היתר, גם לבלוג הזה. הוא למעשה התחיל לפני כחודשיים-שלושה.
אני לא באמת יודעת מה קרה באותו זמן שגרם לי פתאום לפקוח את העיניים ולהבין כמה וכמה דברים על עצמי, אבל מה שזה לא יהיה - אני שמחה שזה קרה.
אחד הדברים הנפלאים שקורים לי בימים אלו, הוא חיזוק הביטחון העצמי שלי.
על אף הטייטל התעסוקתי המחייב לביטחון עצמי גבוה, למעשה אני מגלה כישורי משחק מעולים ומצליחה איכשהו להחביא מכל מי שלא מכיר אותי באמת, את העובדה שהביטחון העצמי שלי אפילו לא נמצא ברצפה - הוא קבור הרבה יותר עמוק מזה מתחת לאדמה. לפחות בכל מה שנוגע אליי באופן אישי וישיר.
אבל לאחרונה, כל עניין ה'כן' הזה גרם לי גם להיות פתוחה יותר להקשיב ולהפנים, ובעקבות הארות של אנשים מסביבי אני מצליחה לעבוד על זה ולשפר אותו.
אפילו בדברים הכי קטנים כמו משפטים שאני נוהגת להגיד, דוגמת: "אין מה לעשות, אני כורדיה-טיפשה" כשאני עושה טעות כלשהי, או אפילו סתם בצחוק - נמחק מהלקסיקון בעקבות הארה של חבר על כך שכשאני אומרת את זה אני הופכת את עצמי לטיפשה. סוג של יוצרת מציאות.
או: "זאת אני. אם לא טוב לך - אני אלך" - אחרי שאמרתי לחבר את המשפט הזה בצחוק, בתמימות ובלי יותר מדי מחשבה על מה בדיוק יוצא לי מהפה, הוא נזעק ואמר: "למה שאת תלכי?! אם למישהו לא טוב עם מי שאת - שהוא ילך! את תישארי!"
אמנם יש לי עוד דרך ארוכה לעבור והרבה עבודה-עצמית לעשות, אבל היום אני כבר יכולה להודות, לפחות בפני עצמי, בדברים שלא העזתי לחשוב על עצמי לפני כן.
אני מסוגלת לחשוב על עצמי כעל אישה חכמה (ולא "כורדיה-טיפשה"), אני מסוגלת להבין שאם אנשים מרגישים בחסרונן של המילים הכתובות שלי - כנראה שאני מוכשרת והם אוהבים לקרוא את מה שאני כותבת.
יותר מזה, אני מסוגלת לקבל את זה שאנשים אומרים לי שאני מוכשרת, במקום לשלול את זה או לחשוב שבטח יש להם אינטרס נסתר כלשהו. - הבנה שקודם לא היתה באה בחשבון.
לא הפכתי בין לילה לאדם יהיר חלילה. אני לא מתהלכת ברחובות בתחושת אני ואפסי עוד, ולא מנפנפת בהיותי חכמה, מוכשרת, יפה... אבל אני מודעת לקיומם של יתרונות מסוימים אצלי, ולא רק לחסרונות שלי, ומבינה שאין פסול במודעות הזו.
ההבנות האלה כנראה מקרינות גם החוצה ומורגשות על ידי הסביבה, נדוש ככל שזה נשמע.
היום מכר שאל אותי סתם "מה שלומך?" פשוט ומנומס. עניתי לו בחיוך "מעולה!!"
הוא הסתכל עליי לרגע ואמר: "רואים. העיניים שלך מדברות."
אם העיניים שלי סיפרו לו את זה - כנראה שזה נכון. עיניים לא משקרות...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקחן כייף לקרוא אותך, (וטוב שפייסבוק הודיע לי שהגבת על התגובות כך שנודע לי שכתבת). משמח שאת עוברת תהליך כזה טוב, ותמשיכי :)
השבמחק;)
מחקתודה! אכן תהליך כיף ומשמח